פארקים לאומיים ושטחים מוגנים אמורים להגן על המגוון הביולוגי, אך מה קורה כשהם ניצבים בלב אזור שבו כבישים, מטעי סוכר ומפעלי מלח מתרבים משנה לשנה? טנזניה, שמכילה כמה מהמערכות האקולוגיות העשירות ביותר באפריקה, מתמודדת עם מתח בלתי פוסק בין השאיפה לשמר טבע פראי לבין הצורך הדחוף של קהילות מקומיות בתשתיות, תעסוקה ושוק ליבוליהן. פארק סעדני הלאומי, שהוכרז רק בשנת 2005 על חופי האוקיינוס ההודי, הופך למקרה בוחן מרתק לבחינת השאלה: כיצד בפועל, ולא רק בתיאוריה, אפשר לגשר בין שני האינטרסים המתחרים הללו?
המחקר מבקש להבין מהם מקורות הלחצים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שמייצר הפיתוח על שטחים מוגנים, וכיצד ניתן ללמוד מהם על עקרונות תכנון מעשיים לשילוב שימור ופיתוח. לשם כך יצאו החוקרים לשטח לתקופה ארוכה, ניהלו ריאיונות מובנים למחצה עם פקידי פארק, נציגי ממשל מקומי ומנהיגי כפרים, קיימו שיחות בלתי פורמליות עם עשרות תושבים, ביצעו תצפיות שדה ממושכות וניתחו מסמכים רלוונטיים. דרך שלושה מוקדי חיכוך בולטים, תשתיות תחבורה, הצעה להקמת מטע קני סוכר ומפעלי מלח ים, מצטיירת תמונה מורכבת של המתחים בין הנהלת הפארק, משקיעים וקהילות מקומיות, תמונה שיש בה כדי להאיר את הדרך לניהול מושכל יותר של שטחים מוגנים בטנזניה ומעבר לה.
