משבר הקורונה הכריח מנהלים ברחבי העולם לקבל החלטות קריטיות תחת לחץ זמן, אי ודאות ומידע חלקי, לעיתים תוך שניות ספורות של שינוי מציאות. אבל האם יש נוסחה שמסבירה מדוע חלק מההחלטות הובילו לתוצאות עסקיות מצוינות בעוד אחרות נכשלו? האם מספר האנשים שהיו שותפים להחלטה חשוב יותר מאופן התקשורת שלה לעובדים? האם כדאי לבחון עשרות חלופות לפני שמכריעים, או שדווקא ריבוי אפשרויות מוביל לשיתוק?
מאמר זה בוחן שלוש החלטות דחופות שנאלצו מנהלים בכירים באמריקה הלטינית לקבל בשבועות הראשונים של המגפה, ומציע מודל היפותטי חמישה-שלבי לתהליך קבלת החלטות ארגוני, הכולל את מספר המשתתפים בתהליך, מספר החלופות שנבדקו, מספר המטרות שהושפעו, אופן תקשורת ההחלטה למי שנדרש ליישם אותה, ומידת הקבלה שלה בקרב העובדים. באמצעות סקר כמותי שהופץ בקרב מאות מנהלים בפרו, קולומביה, אקוודור וצ'ילה, מנסים החוקרים לבחון אילו מבין המרכיבים הללו קשורים בפועל לאחוז החריגה של התוצאות העסקיות מהציפיות המקוריות.
מעבר לשאלה התאורטית, המחקר מבקש גם לחשוף האם קיים פרופיל ייחודי של מנהלים שהצליחו במיוחד בתקופה הסוערת הזו, בהתחשב במגדר, בגיל ובגודל הארגון שבו הם פועלים. התובנות שעולות מהמחקר עשויות לשנות את האופן שבו חושבים על ניהול משברים, שיתוף עובדים ותקשורת ארגונית בעת הבאה שבה יתעורר צורך לקבל החלטה גורלית תחת אי ודאות קיצונית.
