בכל שנה נאלצים מיליוני אנשים לנטוש את בתיהם ולהפוך לפליטים, נושאים עימם צלקות פיזיות ונפשיות ממסע ההגירה. דווקא כשהצרכים הבריאותיים שלהם גבוהים מהממוצע, הם נתקלים במערכות בריאות שאינן מותאמות עבורם: מחסומי שפה, מרחקים, וחוסר גמישות מונעים מהם טיפול הולם. אך מה קורה כשמדובר בנשים פליטות שהגיעו ללא כל יכולת קריאה וכתיבה, וללא ידיעת השפה המקומית? כיצד הן בכלל מוצאות את דרכן למרפאה, מבינות מה אומר להן הרופא, או מתמודדות עם רגעים קריטיים כמו לידה או ניתוח של ילדן, בלי מתורגמן ובלי הכוונה?
מחקר זה מבקש להבין את החוויה הבלתי מדוברת הזו מנקודת מבטן של הנשים עצמן: כיצד נשים פליטות ממוצא אפריקאי, שהגיעו לקנדה בסיוע ממשלתי ולא ידעו קרוא וכתוב או אנגלית, חוות את הגישה לשירותי הבריאות, ואילו אסטרטגיות הן מפתחות כדי להתמודד עם המחסומים הרבים שבדרכן. באמצעות שיטה פנומנולוגית וריאיונות חצי-מובנים שנערכו פעמיים עם שמונה נשים, בעזרת מתורגמנים דוברי שפת האם שלהן, מתחקה המחקר אחר הרגעים הקטנים והגדולים שבהם נאלצו הנשים להסתמך על אחרים, להתמודד עם תחושות של דחייה ופחד, ולמצוא בתוך כל זה גם דרכים יצירתיות להתמצא ולשרוד.
הממצאים חושפים כיצד שפה, אוריינות, מגדר ומעמד הפליטות מצטלבים ויוצרים שכבות מצטברות של קושי בגישה למערכת הבריאות, אך גם מציבים שאלה עמוקה יותר: מה נדרש ממערכות הבריאות והמדיניות כדי לפרוץ את מעגל האי-שוויון הזה.
