כל נסיעה בכביש היא החלטה קטנה: איזה מסלול לבחור, באיזו מהירות לנסוע. כשמחברים מיליוני החלטות כאלה מתקבלת תמונה שקובעת כמה שעות מבוזבזות בפקקים וכמה פחמן דו חמצני נפלט לאוויר. התחבורה הכבישית אחראית לכמעט רבע מפליטות הפחמן הדו חמצני הקשורות לאנרגיה בעולם, ורוב ההפחתה מיוחסת בדרך כלל לרכבים חדשים ולתשתית חדשה. אבל יש כלי זול בהרבה שנמצא כבר היום בידי רשויות התחבורה, והוא השלט שמציב את הגבלת המהירות.
מה יקרה אם הגבלת המהירות תיקבע לא לפי כלל אחיד אלא כמשתנה החלטה, בנפרד לכל קטע כביש ובנפרד למכוניות ולמשאיות, יחד עם האופן שבו התנועה מתפזרת על הרשת? זו השאלה שבמרכז העבודה הזו. היא נשאלת בתוך הנחה מרעננת: נוסעים אינם מחשבים מכונות שבוחרות תמיד את המסלול המהיר ביותר, אלא מסתפקים בכל מסלול שעלותו קרובה דיה לטוב ביותר, והגמישות הזו עצמה היא משאב תכנוני.
כדי לבדוק זאת נבנה מודל הקצאת תעבורה שמבדיל בין רכבי נוסעים ומשאיות, מחשב פליטות לפי המהירות בכל קטע, ממיר גם זמן וגם פליטות לעלות כספית ומנוסח כבעיית אופטימיזציה פתירה. המודל הופעל על רשת כבישים מהירים קטנה בהולנד ועל רשת מטרופולינית גדולה במלבורן, שבה הבקרה הופעלה רק על חלק מהביקוש ומהקטעים, כפי שקורה במציאות התפעולית.






