כשילד מספר על התעללות, לעיתים קרובות אין שום ראיה אחרת: לא עדים, לא סימנים פיזיים, רק מה שהילד אומר בחדר אחד מול אדם זר. מה שקורה באותה שיחה יכול להכריע אם ילד יזכה להגנה ואם עבריין יועמד לדין. פרוטוקולים והנחיות רשמיות מנסים לכוון את המראיינים, אבל נשאלת השאלה עד כמה הם משקפים את המציאות בשטח, מול ילדים מפוחדים, מבוישים, שלפעמים אינם רואים עצמם כקורבנות, ובעולם שבו חלק גדול מהפגיעות מתרחש דרך מסכים ורשתות חברתיות.
המחקר שואל מה אנשי מקצוע שמראיינים ילדים מדי יום חושבים על הדרך שבה מתנהלים הראיונות: אילו טכניקות עובדות, אילו פחות, ואילו תחומים דורשים שיפור. כדי לברר זאת נערכו ראיונות עומק חצי־מובנים עם שבע מראיינות פורנזיות מארצות הברית וחמישה שוטרים מבריטניה, כולם בעלי ניסיון רב בראיון ילדים. הראיונות הוקלטו, תומללו ונותחו בניתוח תמטי שבו חוקרות זיהו דפוסים חוזרים בדבריהם.
בין הנושאים שעולים בשיחות: תפקידם של הורים בחדר, החדר עצמו (עד כדי תמונה אחת על הקיר שהפכה לנושא בבית המשפט), עולמם הדיגיטלי של ילדים והדרך שבה בונים אמון עם ילד שלימדו אותו לשתוק.
