כמה אנשים באמת חיים בעוני קיצוני בעולם? התשובה תלויה, במידה מפתיעה, בשאלה טכנית לכאורה: כיצד ממירים הכנסות וקווי עוני ממטבעות מקומיים שונים למטבע בינלאומי אחיד שניתן להשוות ביניהם. הכלי המרכזי לכך הוא שיעורי חליפין של כוח קנייה (PPP), המנסים לשקף לא רק מחירי סחורות סחירות אלא גם עלות שירותים מקומיים שאינם ניתנים לסחר, ולתת תמונה מדויקת יותר של רמת החיים בפועל. אלא שבמאי 2020 פרסם ה-International Comparison Program שני עדכונים משמעותיים לנתוני ה-PPP: גרסה מתוקנת לשנת הבסיס 2011, וסדרה חדשה המבוססת על שנת בסיס 2017. עדכונים כאלה אינם עניין שולי: בעבר, מעבר בין סבבי PPP שינה את אומדני העוני העולמי במאות מיליוני אנשים, ועורר ויכוחים חריפים על אמינות המדידה ועל "הזזת יעדים" בינלאומיים למאבק בעוני.
המאמר בוחן לראשונה כיצד שני העדכונים הללו משפיעים על אומדני העוני העולמי המחושבים על ידי הבנק העולמי, תוך ניסיון לבודד את ההשפעה הנובעת אך ורק משינוי נתוני ה-PPP, ללא שינוי בשאר מרכיבי המתודולוגיה. לשם כך משולבים נתוני PPP מעודכנים עם מדדי מחירים לצרכן והתפלגויות רווחה משקית ממאגר PovcalNet, וכן נגזרים מחדש קווי עוני בינלאומיים בשתי שיטות מקובלות. האם הנתונים החדשים מגדילים או מקטינים את מספר העניים בעולם? והאם ההשפעה דומה בעוצמתה לתמורות הדרמטיות שחוללו עדכוני PPP קודמים?
