פרקטיקה מבוססת ראיות נחשבת כבר שנים רבות לעמוד תווך בטיפול סיעודי איכותי ובטוח, ומדיניות מוסדית תומכת בה באופן רשמי כמעט בכל בית חולים מודרני. ובכל זאת, כל מי שעובד בשטח יודע שבין ההצהרה למסדרון קיים פער עצום: פוסטרים על עדכני מחקר תלויים על הקיר, אך הפרוטוקולים בפועל נותרים כפי שהיו לפני עשור וחצי. מה גורם לפער הזה להתקיים, ומדוע ידע מחקרי מוצק כל כך מתקשה לחלחל לפרקטיקה היומיומית?
מחקר זה יוצא מתוך הנחה שהתשובה אינה טמונה בחוסר ידע או במחסור במדיניות, אלא במשהו עמוק ומהותי הרבה יותר: התרבות הארגונית עצמה, על מערכת הערכים, הנורמות הבלתי כתובות והדינמיקה ההיררכית שמעצבות את מה שאחיות מרגישות שמותר או אסור להן לעשות. החוקרים בחרו להתמקד בהקשר ייחודי ומעניין במיוחד, בתי חולים שלישוניים באזור ריאד שבסעודיה, שם רפורמות מדיניות שאפתניות פוגשות מבנים ארגוניים מסורתיים ותרבות עבודה היררכית מושרשת.
כדי לחשוף את השכבות הסמויות הללו, נערכו עשרים ראיונות עומק עם אחיות ואחים מוסמכים מהתמחויות שונות, תוך שימוש במסגרת תיאורטית מוכרת המבחינה בין הצהרות רשמיות לבין הנחות יסוד עמוקות המכוונות התנהגות בפועל. הראיונות חשפו עולם עשיר של אסטרטגיות, שתיקות, ציפיות סמויות ומאבקים אישיים בין רצון מקצועי לשינוי לבין הצורך לשרוד בתוך מערכת נתונה. מה בדיוק מונע מאחיות להעלות רעיון מבוסס ראיות בפני הממונים עליהן, וכיצד הן בכל זאת מוצאות דרכים, לעיתים שקטות ועקיפות, לקדם שינוי מבפנים?
