תחושת המסוגלות העצמית, האמונה של אדם ביכולתו להצליח, נחשבת לאחד המנבאים החזקים ביותר להצלחה אקדמית ולהתמדה בלימודים. אך מה קורה כשמדובר בסטודנטים נוירודיברגנטיים, כאלה עם אוטיזם, הפרעת קשב וריכוז, דיסלקציה או דיספרקסיה, שכבר ידוע שהם נוטים לדווח על ביטחון עצמי נמוך יותר ועל רמות חרדה גבוהות יותר מעמיתיהם הנוירוטיפיים? למידה פעילה, הכוללת עבודת צוות, דיונים קבוצתיים ומעורבות מתמדת בכיתה, הוכחה כמועילה לתחושת המסוגלות העצמית בקרב הרוב הנוירוטיפי, אך היא גם דורשת מיומנויות חברתיות ותקשורתיות אינטנסיביות שעלולות דווקא להכביד על סטודנטים עם פרופיל קוגניטיבי שונה. האם סביבת למידה שנועדה להעצים עלולה למעשה לפגוע במי שהיא הכי צריכה לכלול?
מחקר זה יצא לבדוק שאלה זו לעומק, במסגרת תוכניות לימוד במדעים ביו-רפואיים וברפואה גנומית באימפריאל קולג' לונדון, תוכניות המבוססות כמעט כליל על למידה פעילה חובה. תוך שימוש בגישה מעורבת המשלבת שאלון כמותי בקרב עשרים וארבעה סטודנטים וראיונות מעמיקים עם שמונה מהם, ביקשו החוקרים להבין כיצד סטודנטים נוירודיברגנטיים חווים בפועל את הדינמיקה של עבודה קבוצתית, דיונים כיתתיים ולמידה שיתופית, ומה בדיוק בונה או מערער את תחושת המסוגלות שלהם. המחקר נשען על התאוריה הקלאסית של בנדורה בנוגע למקורות המסוגלות העצמית, וניסה לבחון האם ההשערה הרווחת, שלמידה פעילה עלולה לפגוע דווקא באוכלוסייה זו, אכן מתאמתת.
