כשמונה מיליון בני אדם עקורים ממדינה אחת, ומעל חמישה מיליון מהם חוצים גבולות ונוחתים במדינות שכנות שכבר מתמודדות עם מערכות בריאות עמוסות, נשאלת שאלה קריטית: מה בעצם קורה לבריאותם של אותם אנשים, ואיך מערכות הבריאות המקומיות מתמודדות עם העומס? המשבר ההומניטרי בסוריה יצר את אחד מגלי העקירה הגדולים בעולם בעשורים האחרונים, כאשר לבנון, ירדן, עיראק וטורקיה נושאות ברוב הנטל ומארחות יחד כחמישה מיליון פליטים סורים. אך למרות היקף המשבר, עד כה לא בוצעה מיפוי מקיף ושיטתי של הצרכים הבריאותיים האמיתיים של אוכלוסייה זו, מיפוי החיוני לתעדוף משאבים מוגבלים ולבניית מדיניות בריאות אפקטיבית.
מאמר זה מבקש למלא את החסר הזה באמצעות סקירה שיטתית ומקיפה של הספרות המדעית והאפורה שנכתבה על בריאות פליטים סורים בין השנים 2011 ל-2017, בארבע מדינות מארחות ובסוריה עצמה. החוקרים לא הסתפקו בסקירת מאמרים בלבד, אלא ביקשו לאמת ולחדד את הממצאים באמצעות מפגשים עם בעלי עניין בשטח בלבנון, מדינה הנושאת בריכוז הפליטים הגבוה ביותר בעולם ביחס לגודל אוכלוסייתה. אילו צרכים בריאותיים בולטים יותר מאחרים? היכן קיימים הפערים הגדולים ביותר בשירותים, בהכשרה ובכוח האדם הרפואי? והאם הצרכים דומים בכל המדינות, או שכל הקשר מקומי מייצר תמונה שונה משמעותית? התשובות לשאלות אלה עשויות לשנות את הדרך שבה מכוונים מימון והתערבויות הומניטריות באזור.
