האף הוא אולי האיבר הבולט ביותר בפנים, ובדיוק משום כך הוא פגיע לשברים, לפצעי קרב ולעיוותים. כבר בעת העתיקה נאלצו רופאים להתמודד עם השאלה כיצד מחזירים לאף את צורתו ואת תפקודו, הרבה לפני שנולדו ההרדמה, האנטיביוטיקה והדימות המודרני. הרינופלסטיקה נתפסת לעיתים קרובות כסיפור שמתחיל בהודו, קופץ ישירות אל הרנסנס האיטלקי ומתעכב על שמות מוכרים כמו ברנקה, ויאנאו וטליאקוצי. בין שני הקטבים האלה נפער "פער גדול" של מאות שנים, והשאלה היא מה באמת קרה בו.
המאמר מבקש לבדוק איזה ידע על ניתוחי אף עבר מיד ליד בין התרבויות, ומי היו המחברים שהעבירו אותו, כולל כאלה שפחות מוכרים לציבור הרחב. כדי לענות על כך החוקרים קוראים מחדש טקסטים רפואיים קלאסיים ובתר-קלאסיים. הם עוברים מהקורפוס ההיפוקרטי, דרך גלנוס וקלסוס, ועד לאנציקלופדיסטים הביזנטיים ולרופאים מאוחרים יותר. הם עוקבים אחר תחבושות, פקקים, כלים ושיטות תפירה, ובוחנים כיצד כל דור למד מקודמיו, ביקר אותם ושינה אותם.
התמונה העולה מכך מטלטלת את ההנחה שהידע הרפואי התפתח בקו ישר ובתרבות אחת. מתברר שמאחורי טכניקות שנשמעות כמעט מודרניות עומדת שיחה ארוכה בין עולמות שונים, ושחלק מהקולות החשובים בה נשכחו כמעט לגמרי.






