סטודנטים ערבים בישראל לומדים עברית במשך עשר שנים לפחות, מכיתה ג' ועד י"ב, רבים מהם מסיימים חמש יחידות לימוד ועוברים את הבגרות. ובכל זאת, כשהם מתיישבים לכתוב עבודה אקדמית בעברית, מרצים מדווחים שוב ושוב על קשיים. מדוע יכולת לדבר בשפה אינה מבטיחה יכולת לכתוב בה בצורה אקדמית? ומה קורה לטיעון שנכתב בשפה שנייה, כשבמקביל פועלות על הכותבת הנורמות הלשוניות והרטוריות של שפת האם?
המחקר מתמקד בכתיבה טיעונית, אחד ממבני השיח הבסיסיים, ובוחן אותה דרך המבנה התחבירי של המשפט. השאלה המרכזית היא איזה יחס לוגי וסמנטי מתקיים בין הפסוקית הראשית לבין הפסוקיות הכפופות שאליה מחוברות, ומה מאפיין את מורכבותן של הפסוקיות הללו. מאחורי השאלה עומדת ההנחה שמשפטים מורכבים הם כלי מרכזי להבעת סיבה, ניגוד, תנאי והסתייגות, ולכן יכולים לשמש חלון אל הכשירות האקדמית של הכותבים.
החוקרת ביקשה מעשרים סטודנטיות ערביות בשנה א' במכללה לחינוך, המתמחות בהוראת העברית, לכתוב בשיעור הראשון חיבור ספונטני על הבחינה הפסיכומטרית ולהכריע אם יש להשאיר אותה או לבטלה. בחיבורים נאספו כל הפסוקיות הכפופות, ונבדקו סוגיהן, מילות הקישור שבהן והמורכבות הפנימית שלהן. מה מסתתר מאחורי משפטים שנראים מורכבים למראה, והאם מורכבות תחבירית היא בהכרח סימן לשליטה בשפה? התשובות נוגעות גם לעתידן של הכותבות, שבקרוב ילמדו עברית לתלמידים בבתי הספר הערביים.






