כמה עוקבים צריך כדי להיחשב מצליחים? ובאיזה שלב הפכנו לשאול את עצמנו שאלה כזאת בכלל? בעידן שבו לייקים, שיעורי מעורבות וספירת צפיות קובעים מי "הצליח" ומי נשאר מאחור, ההגדרה של הצלחה עוברת שינוי שקט אך עמוק. הפלטפורמות הדיגיטליות מבטיחות חיבור, קהילה והכרה, ובו בזמן עשויות לייצר השוואה חברתית, בדידות ותחושת ריקנות. המאמר מבקש להבין כיצד קרה שמספרים על מסך הפכו למדד של ערך אישי, ומה אבד בדרך.
שאלת המחקר המרכזית היא כיצד הפלטפורמות הדיגיטליות בחברות מערביות מעצבות מחדש את מושג ההצלחה, ואילו הגדרות חלופיות יכולות להישען על רעיון הפריחה האנושית של אריסטו. כדי לענות עליה, המחברים עורכים סקירה בין־תחומית שמחברת בין פילוסופיה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ומחקרי מדיה דיגיטלית. הם מניחים זו לצד זו מסורות שנדמה שאין ביניהן קשר: האתיקה של אריסטו, הגותו של אלסדייר מקינטייר, האתיקה הפרוטסטנטית של מקס ובר, התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט והדיון העכשווי בקפיטליזם הפלטפורמות. מתוך השילוב הזה הם בוחנים את עולמם של יוצרי תוכן ומשפיענים, את תפקידם של האלגוריתמים, את היחס לכישלון ואת הקשר בין זהות מקוונת לרווחה נפשית.
התוצאה היא מבט ביקורתי ורחב על שאלה שכמעט כל מי שמחזיק טלפון חכם פוגש מדי יום, ועל המחיר החברתי והאנושי שעשוי להיות מוסתר מאחורי המדדים.






