מאז שנות התשעים עברה ההשכלה הגבוהה בישראל שינוי עצום: נפתחו מכללות, נוספו מסלולי לימוד בארץ ובחו"ל, והדרישות לתעודת הבגרות הוקלו. השאלה היא מי באמת נהנה מהפתיחות הזו. האזרחים הערבים הפלסטינים נכנסו לתמונה באיחור, ורק בעשור האחרון נראית אצלם תנועה משמעותית. האם מדובר בהצטרפות מאוחרת אל אותה מגמה שכבר עברו היהודים, או בתהליך עם היגיון משלו? ומה קורה בתוך החברה הערבית עצמה, בין מוסלמים, נוצרים ודרוזים, ובין גברים לנשים?
המאמר מציב את שאלת ההתרחבות החינוכית בהקשר רחב יותר של יחסי רוב ומיעוט, של הפרדה היסטורית בין יהודים לערבים ושל ניסיונות לצמצם אותה בלי לוותר על זהות תרבותית ופוליטית. הוא בודק עד כמה השינוי נובע מהרחבת ההזדמנויות במערכת עצמה, ועד כמה הוא קשור לשינויים חברתיים ותרבותיים פנימיים, ובפרט בנורמות מגדריות.
כדי לבדוק זאת, החוקרים השתמשו בנתוני שישה סקרי כוח אדם ישראליים מהשנים 1995 עד 2021, עם מאות אלפי נשאלים. הם בנו מודלים של גיל, תקופה וקוהורטה, המאפשרים להשוות בין דורות שנולדו בין 1960 ל־1995 ולהפריד בין השפעת הגיל, התקופה והדור. כך אפשר לעקוב אחרי הפערים האתנו־דתיים והמגדריים לאורך עשורים, ולראות מה מסתתר מאחורי המספרים הכלליים.






