בשנים האחרונות מוזמנים לשולחן של מחקר ושל פיתוח שירותי בריאות הנפש גם אנשים שחוו בעצמם מצבי מצוקה נפשית. לכינוי "מומחים מתוך ניסיון" יש היום מקום מרכזי בשיח על שיתוף הציבור במחקר. אבל מה בדיוק הופך אדם כזה למי שמשפר את המחקר? האם די בכך שעבר חוויה, או שיש תנאים נוספים שצריכים להתקיים? ומה קורה כשאותה הצטרפות לצוות משנה לא את האדם עצמו אלא את הדינמיקה של הקבוצה כולה?
השאלה הזאת אינה רק מעשית. בפסיכיאטריה, שבהיסטוריה שלה נשללה ממטופלים לא פעם האמינות כמי שיודעים משהו על עצמם, היא נוגעת גם בהגינות, בכוח ובשאלה מי נחשב בעל ידע. עדיין אין בנושא די עבודה תיאורטית שמסבירה מה הערך האפיסטמי המיוחד של מי שהוא מומחה מתוך ניסיון.
המאמר פונה לפילוסופיה הפמיניסטית של המדע, שנולדה מהשאלה מדוע הכללת נשים מקדמת את המדע, ומשתמש בה ככלי להבנת הנושא. מתוך שתי מסורות בתוכה הוא בונה שני הסברים מתחרים, אחד שמסתכל על האדם היחיד ואחד שמסתכל על הקולקטיב. הוא בוחן את הדרישות שכל הסבר מציב, את חולשותיו ואת ההקשרים שבהם כל אחד מהם מתאים יותר, ומציג על הדרך מחקר ממשי על טיפול בנזעי חשמל שבו תוצאות שונות לגמרי הופיעו כשמי שהוביל אותו היו משתמשי שירות.






