מדי שנה מוגשים בארצות הברית מיליוני דיווחים על התעללות בילדים, ומאות אלפי ילדים מפתחים בעקבות זאת תסמינים של דחק פוסט-טראומטי. התסמינים האלה קשורים לפגיעה בהתפתחות המוחית, בתפקוד היומיומי ובבריאות לאורך שנים. ובכל זאת כמעט אין התערבויות מונעות לילדים האלה. כדי למנוע משהו צריך להבין מה גורם לו, וכאן נוצרת בעיה: אי אפשר לחלק ילדים באקראי לתנאי טראומה, ורוב הספרות נשענת על מתאמים, שמהם קל מאוד להגיע למסקנות סיבתיות שגויות.
המאמר שואל אם אפשר לחלץ רמזים סיבתיים אמינים מנתוני תצפית בלבד. החוקרים מיישמים גישה שכמעט לא נוסתה בנתונים פסיכיאטריים, מדע נתונים סיבתי, על מדגם גדול של ילדים שעברו התעללות או נמצאים בסיכון לכך. הם משתמשים בנתוני מחקר אורך ארוך טווח שעקב אחרי הילדים ומשפחותיהם משנות הגן ועד גיל שמונה, ומכניסים לניתוח מאות משתנים מתחומי חיים רבים: משפחה, שכונה, התפתחות, התנהגות ושירותי הגנת הילד. אלגוריתמים מיוחדים בונים מהנתונים רשת של קשרי גורם ותוצאה, ובדיקות נוספות מנסות לוודא שהמסקנות אינן מקריות או לא יציבות.
מעבר לשאלה מה גורם לדחק פוסט-טראומטי עולה שאלה מעשית: האם אפשר לזהות מוקדי התערבות מוקדמים שיכולים לשנות את התמונה? המאמר מציג גם את גבולות השיטה בגילוי לב, ומזמין לחשוב מחדש על מה אפשר ללמוד כשניסוי אינו אפשרי.
