בשנים האחרונות עלה בחדות מספר הילדים המאובחנים עם הפרעת קשב וריכוז, וכך גם השימוש בתרופות ממריצות. ההחלטה לאבחן ולטפל בתרופה מתקבלת במקרים רבים בבית ההורים, אבל לא פעם היא מתחילה בבית הספר. המורים הם הראשונים שמבחינים בילד שמתקשה לשבת, להתרכז או להשתלב, והם גם אלה שמקיימים עם ההורים את השיחות הראשונות על מה שצריך לעשות בעניין. לפי הנחיות מערכת החינוך בישראל, שאלת התרופות אינה בסמכותם. מה קורה בפועל בחדרי המורים, בשיחות הטלפון ובפגישות עם ההורים?
המחקר שואל אם מערכת החינוך פועלת כסוכנת שכנוע בנוגע לאבחון ולטיפול תרופתי, ואילו מסרים ואסטרטגיות עומדים מאחורי שיחות כאלה. כדי לבדוק זאת ערכו החוקרות ראיונות עומק חצי מובנים עם עשרות מורים ויועצים חינוכיים של תלמידים בגילאי 9 עד 14, מהחברה היהודית והערבית, וכן עם הורים לילדים בגילים אלה. הראיונות נותחו בניתוח תוכן איכותני, מתוך מטרה לשמוע את הדברים כפי שהמשתתפים עצמם חוו ותיארו אותם.
הנושא נוגע בשאלות רגישות של סמכות מקצועית, של גבולות התפקיד החינוכי ושל אחריות כלפי הילדים ובני משפחותיהם. הוא מעניין גם מפני שהוא מציץ אל מה שמתרחש בשיחות שבדרך כלל אינן מתועדות, בין אנשי חינוך להורים שמתלבטים מה נכון לילדיהם.
