כשילד מת, ההורים נשארים לבד עם אבל שאין לו באמת סוף, בעוד שבתי החולים שליוו אותם עד הרגע האחרון נעלמים כמעט לגמרי מהתמונה. למרות שכמעט כל אנשי הצוות הרפואי מכירים בצורך לתמוך בהורים שכולים, בפועל רוב בתי החולים עדיין לא מציעים תמיכה מובנית וסדורה, וגם כשהיא קיימת היא נשענת בעיקר על ניסיון אישי ואינטואיציה קלינית ולא על בסיס תאורטי או מדעי ברור.
זה מוביל לשאלה מעניינת: אילו התערבויות תמיכה בשכול, כאלה שבאמת אפשר לשחזר ולהעניק בצורה עקבית, קיימות כיום בעולם, ומי בכלל מפעיל אותן, מתי, ואיך? ומעבר לכך, האם יש להן בכלל עוגן בתאוריות המבוססות על אבל ואובדן, או שמדובר בפרקטיקות שנולדו מהשטח בלבד?
כדי לענות על כך, נערכה סריקה שיטתית ומקיפה של הספרות המדעית, שאיתרה עשרות מחקרים ותיארה אחת אחת את ההתערבויות הקיימות, מי מבצע אותן, מתי הן ניתנות ובאיזה אופן. בד בבד, נבנתה תמונה תאורטית רחבה שמשלבת בין עשר תאוריות מרכזיות על אבל ואובדן, במטרה לבחון עד כמה הפרקטיקות הקיימות בשטח באמת מתכתבות עם מה שהמדע יודע על תהליך ההתמודדות עם אובדן ילד.
התוצאות חושפות תמונה מורכבת ומפתיעה, על הדרכים השונות שבהן מנסים לתמוך בהורים ברגע הקשה ביותר בחייהם, ועל הפער שבין מה שקורה בפועל לבין מה שהתאוריה מציעה.
מטרת מאמר זה היא לספק סקירה כללית של התערבויות שכול מוגדרות היטב, המתמקדות בהורים, ומועברות על ידי אנשי מקצוע רגילים בתחום הבריאות. כמו כן, החוקרים בדקו את ההתאמה בין ההתערבויות שזוהו לבין המושגים הכלולים בתיאוריות על אבל על מנת לקבוע את בסיס הראיות התיאורטי שלהן.
