מיליוני אנשים נאלצים לנטוש את בתיהם בשל רדיפה, מלחמה או אסונות טבע, אך המשפט הבינלאומי מתייחס אליהם באופן שונה בתכלית, תלוי בסיבה לעקירתם. פליטי הרוהינגה, מיעוט מוסלמי במיאנמר, סובלים משנים של רדיפה, אלימות ושלילת אזרחות, עד כדי כך שגופים בינלאומיים מדברים על רצח עם. לצדם, מתגבשת בעולם קטגוריה חדשה ומטרידה לא פחות: "פליטי אקלים", אנשים שנאלצים לעקור בשל עליית מפלס הים, בצורות ואסונות טבע, אך אינם נהנים מכל הכרה משפטית מוגדרת. מה קורה כאשר המסגרות המשפטיות הקיימות, שנוצרו לפני עשרות שנים, נתקלות במציאות חדשה של עקירה המונית שנובעת משינויי אקלים ולא רק מסכסוכים מזוינים?
המאמר בוחן שאלה דחופה ורלוונטית מתמיד: האם המשפט הבינלאומי, ובראשו אמנת הפליטים משנת 1951 ופרוטוקול 1967, מספק הגנה מספקת גם לאלה שנעקרים מבתיהם לא בשל רדיפה אלא בשל שינויי אקלים? ואם לא, האם יש הצדקה והכרח להרחיב את הגדרת ה"פליט" כך שתכיל גם קטגוריה זו? כדי לבחון זאת, נערכה סקירת ספרות מקיפה במאגרי מידע אקדמיים מוכרים, שממנה נבחרו עשרות מקורות רלוונטיים לניתוח משפטי-נורמטיבי מעמיק.
המאמר משווה בין מעמדם המשפטי של פליטי הרוהינגה לבין מעמדם הבלתי מוגדר של פליטי אקלים, ובוחן את הפערים, הדמיון וההשלכות המשפטיות והאנושיות של אי-ההכרה בקטגוריה האחרונה. השאלה שנותרת פתוחה: האם קיימת דרך לגשר בין זכויות אדם, חקיקה לאומית ומשפט בינלאומי כך שתיתן מענה הולם לשני האתגרים כאחד.
