מה קורה כשהלכה בת אלפי שנים פוגשת את תורת החיידקים? בברית המילה נהגו המוהלים לנקז את דם התינוק בפיהם, מנהג שנשען על תפיסה רפואית עתיקה ונחשב לחלק בלתי נפרד מהטקס. עם עליית הרפואה המודרנית במאה התשע־עשרה החלו להישמע חששות מזיהומים ומסכנת חיי תינוקות, וברחבי אירופה פרצו ויכוחים סוערים בין רבנים, מוהלים ורופאים. אבל מה אמרו חכמי ליטא, שפסקיהם עיצבו את חייהם של מיליוני יהודים ושעמדותיהם נחקרו עד כה פחות מכפי שראוי?
המאמר מנסה להבין כיצד התמודדו גדולי ההלכה במזרח אירופה עם התנגשות בין סמכות חז"ל, מנהג אבות ודברי הרופאים. האם ראו במציצה חלק ממהות המצווה או רק עצה רפואית בלבד? עד כמה סמכו על הרופאים, וכמה חששו שכל שינוי יפתח פתח לחילון ולהתרופפות? ומה משקל נתנו לקבלה ולמנהג בהכרעתם?
החקירה נשענת על קריאה מדוקדקת בשני חיבורים מרכזיים שבהם כונסו תשובותיהם של רבנים רבים: קונטרס המציצה בשדי חמד, וספרו של המוהל הלונדוני אלכסנדר טערטיס, דם ברית, שהציע משאבת גומי כחלופה. מתוך הטיעונים ההלכתיים עצמם מצטיירת מפה עשירה של עמדות, מהשמרניות ביותר ועד הגמישות ביותר, שמגלה הרבה על האופן שבו עולם מסורתי פוגש חידוש מדעי.
