סיפור קצר בסוף פרק בתלמוד הבבלי: אורח נקלע לבית מארחו, מברך ברכת המזון, ואישה שומעת דברים פוגעים עליה ועל פרי בטנה. היא יוצאת בכעס ושוברת ארבע מאות כדי יין. מאות שנים של פרשנים נחלקו בשאלה מה בעצם קורה כאן. האם זו אישה שנדחקה אל מחוץ לשיווי משקלה בעולם גברי, או דמות שפועלת מתוך חשבון קר ושיקול דעת? והאם הסיפור נועד לחזק את מעמד הנשים או להחליש אותו?
המאמר מציע לשנות את נקודת המוצא. במקום לקרוא את הסיפור כיחידה עצמאית, הוא נקרא כחלק מהפרק שבו הוא שוכן, בקריאה לינארית מתחילתו, כמו שקוראת שמגיעה אליו אחרי הדיונים, הסיפורים והדרשות שקדמו לו. לאורך הפרק מופיעות נשים בהקשרים שונים, וכל אחד מהם מלמד משהו על הציפיות שהקוראת מביאה איתה. המאמר בוחן תבניות חוזרות של סעודות, אורחים ובעלי בית, פרטים לשוניים נדירים, והקבלות לסיפורים אחרים, ובהם סיפור המלכה וינאי, שבו נמצא משולש דומה של בעל, אישה ואורח סביב כוס הברכה.
מה קורה כשהתבנית המוכרת מתהפכת, ומי באמת נושא באשמה בעימות שבו כוס יין לא הגיעה ליעדה? ומה אומרת המילה האחרונה של האישה על עמדתם של עורכי התלמוד?






