האם אישה יכולה לעמוד בראש מדינה מוסלמית? האם הרעלה והפרדת המינים הן ציווי אלוהי או מנהג שנקלט עם הזמן? בפקיסטן, שהוקמה בשם האסלאם, השאלות האלה אינן עניין תיאורטי בלבד. בשנות שלטונו של הגנרל זיא אל-חק, בין 1977 ל-1988, האסלאם שימש בסיס לחקיקה שהרחיקה נשים מהחיים הציבוריים, אף שחוקת 1973 הבטיחה להן השתתפות מלאה בפוליטיקה. בתגובה התגבשו שני מחנות שהטילו ספק בסמכותם של אנשי הדת: פמיניסטיות אסלאמיות, הרואות בדת מקור לשוויון, ופמיניסטיות חילוניות, שמעדיפות מסגרת של זכויות אדם אוניברסליות.
המאמר מבקש לברר אם שני המחנות האלה, שלעיתים נתפסים כיריבים, יכולים להתקיים יחד כמסגרת משלימה לקידום השתתפותן הפוליטית של נשים. כדי לבדוק זאת נערך ניתוח שיח איכותני על בסיס מקורות משניים, ובהם מאמרים, ספרים, דוחות ועיתונות. תחילה מוצגות ארבע עמדות מרכזיות בדיון: מסורתיים, פונדמנטליסטים, מודרניסטים וחילונים. אחר כך הן נבחנות מול אמנת CEDAW מ-1979 בשלושה תחומים: שוויון מגדרי, הפרדה ותפקידים מסורתיים, ומינוי נשים לתפקידים בכירים.
המאמר נוגע בשאלות רחבות יותר: מי מוסמך לפרש טקסטים דתיים, כיצד משטרים משתמשים באמונה לשימור כוחם, ואיך אפשר לשוחח על זכויות נשים בלי להיתפס כחיקוי של המערב. הוא עשוי לעניין כל מי שמתעניין באסלאם, במגדר ובפוליטיקה של דרום אסיה.
