ספרייה ציבורית נחשבת למקום שקט ובטוח, אבל בפועל היא מרחב שבו נפגשים תלמידים אחרי הלימודים, אנשים ללא קורת גג, גולשים במחשבים וקוראים מבוגרים. מה קורה כשכל אלה חולקים את אותם מסדרונות, מדפים ודלתות כניסה? בעוד שבמרכזי קניות, בתחנות תחבורה ובפארקים נחקרו לעומק דפוסי הפשיעה וההפרעות, על ספריות ידוע מעט מאוד, ומי שאחראי עליהן נאלץ לא פעם להסתמך על תחושת בטן.
המחקר שואל אילו סוגי אירועים חריגים מתרחשים בספריות, האם הם מתפזרים באקראי בזמן ובמרחב או מתרכזים בפינות ובשעות מסוימות, ואיך אנשי הצוות עצמם חווים את הבטיחות במקום עבודתם. כדי לברר זאת בנו החוקרים מודל מושגי שמחלק את הספרייה לאזורים לפי תפקידם, בהשראת הקרימינולוגיה הסביבתית ועקרונות מניעת פשיעה באמצעות תכנון סביבתי.
הם בחנו שתי ספריות בשטוקהולם, ספריית העיר הגדולה במרכז ו"ספריית מטרו" קטנה בפריפריה. הם ניתחו ארבע שנים של דיווחי אירועים שתיעד הצוות, מיפו אותם בתלת-ממד במבנים עצמם, ערכו ביקורי שטח לפי פרוטוקול מובנה ושוחחו עם עובדים ותיקים. התמונה שנוצרת מזמינה להסתכל מחדש על המקום המוכר הזה, ועל הקשר בין עיצוב המבנה, הפעילות בו והסביבה שמחוץ לדלתות.






