גיל ההתבגרות הוא תקופה סוערת: הגוף משתנה, הזהות מתעצבת, והקול הפנימי שמבקר ומשפיל יכול להיות חזק במיוחד. לצד זה מגיעה תחושת תשישות נפשית שאינה קשורה בהכרח למאמץ גופני. כשמתבגרים נמצאים גם בסיכון לפתח התמכרות, הקשר בין הביקורת העצמית, העייפות והנטייה לחפש הקלה בחומרים הופך לשאלה חשובה לבתי הספר, להורים ולאנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש.
המחקר הזה בוחן שתי גישות טיפוליות שונות מאוד באופיין. האחת מלמדת להתבונן ברגשות כואבים בקשב ובחמלה, בעזרת תרגילי נשימה, סריקת גוף, כתיבת מכתבים ושירת רומי. השנייה מחפשת את שורשי הקול הביקורתי בחוויות היקשרות מוקדמות, ועובדת על תקשורת, זיהוי רגשות ודיבור עצמי. השאלה המרכזית היא האם אחת הגישות מצליחה יותר מרעותה בהפחתת ביקורת עצמית ועייפות נפשית אצל בנים עם פוטנציאל התמכרות, או שהן שקולות.
החוקרים סרקו תלמידי תיכון בעיר באיראן בשאלון נטייה להתמכרות, ובחרו מתוכם 45 בנים שחולקו לשלוש קבוצות: שתי קבוצות טיפול וקבוצת ביקורת. הקבוצות נמדדו לפני ההתערבות ואחריה באמצעות שאלונים מקובלים, והטיפולים התקיימו בקבוצות במרכז ייעוץ של משרד החינוך במשך חודשיים. מה קרה בסוף, ואיזו דרך קרובה יותר ללב המתבגרים? התשובה מחכה במאמר.






