מה קורה כשציורים שנוצרו בחדר טיפול יוצאים אל קירותיו של מוזיאון? האם הם עדיין "תוצר טיפולי", או שהם הופכים ליצירות אמנות שעומדות בפני עצמן? ומה עם האנשים שיצרו אותם, מתמודדי נפש שחלקם מאושפזים, שהחיסיון והפרטיות שלהם נשמרים בקפידה בין כותלי בית החולים? בין מטפלים באמנות הנושא שנוי במחלוקת עמוקה: יש הרואים בהצגה חשיפה מסוכנת, ויש הרואים בה הזדמנות נדירה להתבטא כיוצר ולא כחולה.
המאמר בוחן את השאלה אם הצגת יצירות מהסטודיו הטיפולי יכולה להיחשב התערבות טיפולית בפני עצמה, ואילו דילמות אתיות היא מעוררת בדרך. הדיון נשען על מקרה מבחן ממשי: תערוכה בשם "נפשות פועלות", שהוצגה בינואר 2017 במוזיאון בת ים לאמנות ובה יצירות מסטודיו פתוח במרכז לבריאות הנפש. הכותבות, שהנחו את הסטודיו וארגנו את התערוכה, סוקרות את הספרות על מעמד הדימוי, על משמעות ההצגה עבור היוצר ועל השיקולים האתיים, ואז בוחנות מבפנים את ההחלטות שהתקבלו: מי בחר את היצירות, מי קבע את הכותרות, כיצד נבנה אירוע הפתיחה, ומה עלה בשיח עם אנשי מקצוע מעולם הטיפול ומעולם האמנות.
התוצאה היא מבט כן ומורכב על המתח בין הרצון להגן לבין הרצון להעצים, ועל השאלה מי באמת מחליט עבור מי.
