פעם בשנה, בשולי המדבר בנגב וביער בצפון הארץ, מתכנסות קבוצות של צעירים ובמשך כחודש בונים במו ידיהם עיר פסטיבל שלמה: קווי מים ומקלחות שדה, חניונים ואזורי לינה, מיצבי אמנות וחמש במות שעליהן תתנגן מוזיקה סביב השעון. האתרים שהם בוחרים אינם שטחים ריקים אלא נקודות ציון בסיפור הציוני, מצפה חלוצי במדבר ויער הנצחה לבני הקיבוצים שנפלו במלחמות ישראל, ושמות הפסטיבלים והסלוגנים שלהם מתכתבים עם עולם המושגים הזה בלי להתנצל. ובה בעת, אותם מארגנים עצמם מנהלים את חייהם בתנועה מתמדת בין הבית ובין סצנות מוזיקה ופסטיבלים בדנמרק, בגרמניה ובספרד.
מה קורה לקטגוריות המוכרות של כאן ושם, של מקומי וגלובלי, כשאלה הם האנשים שמייצרים את התרבות? הכתיבה על קוסמופוליטיות הציעה בדרך כלל שתי דמויות: אליטה פריבילגית שמרגישה בבית בכל מקום ומשתחררת מהעוגן הלאומי, וצרכנים פסיביים שהתרבות הגלובלית פשוט נוחתת עליהם. יצרני האינדי הישראלים אינם מתאימים לאף אחת מהן, והמרחב שבו הם פועלים אינו נחלק בקלות לפנים ולחוץ.
כדי לבחון כיצד הם עצמם חווים ומדמיינים את המרחב הזה נערך מחקר אתנוגרפי ממושך בסצנת האינדי בישראל, שכלל השתתפות בחודשי ההקמה של שני פסטיבלים מרכזיים, שהייה במתחמי הצוות, ראיונות עם מפיקים, אמנים, יזמיות תרבות, עיתונאים ובעלי מועדונים, ומעקב אחר האופן שבו הסצנה מיוצגת בתקשורת. התוצאה היא הצעה לחשוב מחדש על היחס שבין המקום הקטן ובין העולם.
