מה קורה כשהחוק האזרחי אומר דבר אחד, ותחושת הצדק של הדיין אומרת דבר אחר? בעולם ההלכה, שאלת מעמדו של הדין האזרחי במדינת ישראל רחוקה מלהיות סגורה. יש פוסקים שאינם מכירים בו כלל, ויש המקבלים אותו בתנאים שונים. אחד המסננים המרכזיים שבהם הם משתמשים הוא שיקולי צדק. אלא שהמילה "צדק" אינה תמיד מה שהיא נראית, ולעיתים היא מסתירה מאחוריה משהו עמוק יותר.
המאמר שואל מה באמת עומד מאחורי הרטוריקה של הצדק בפסיקת בתי הדין. האם זו דחייה עקרונית של החוק האזרחי, או דווקא הפנמה שלו וקבלת כלים משפטיים הלקוחים ממנו? האם דיינים שמצהירים על אימוץ החוק אכן מאמצים אותו, או שהם מצמצמים אותו בדרכים עקיפות?
כדי לבדוק זאת נבחנים כאן תשובות והכרעות של פוסקים ודיינים לאורך השנים, ובהם דיונים בחוקי התיישנות ובחוק הגנת הדייר. שני מקרי מבחן מעמיקים עומדים במרכז: דרישת הכתב בעסקאות תיווך במקרקעין, כפי שנדונה בפסיקת בתי המשפט ובבתי דין שונים, וזכויות האישה ברכוש בני הזוג בגירושין כשהיא בגדה, לאור הלכת השיתוף ופסקי דין של בית הדין הרבני הגדול. הניתוח משווה בין הנמקות גלויות לבין מניעים סמויים, ומציע דרך חדשה להבין את היחסים בין שני עולמות משפטיים שחיים זה לצד זה.
