ילדים רבים מוצאים את עצמם מטפלים בבני משפחה: מבשלים, מרגיעים, מסדרים ולפעמים אפילו מחזיקים את הבית על כתפיהם הצרות. בספרות המקצועית מצב כזה, המכונה פרנטיפיקציה, נחשב בדרך כלל לנטל שפוגע בהתפתחות. אבל לא כל מי שגדל בתפקיד של "הבוגר בבית" מספר סיפור כואב. יש מי שמתארים את העבר הזה כמשהו שנתן להם תחושת ערך, שייכות ויכולת. ההבדל נעוץ אולי באופן שבו הם מבינים את מה שעשו, ובאנשים שעמדו לצידם בדרך.
המחקר הזה שואל מה מקשר בין האופן שבו אנשים זוכרים את תפקידי הטיפול שמילאו בילדותם לבין האופן שבו הם רואים את עצמם היום, ובעיקר מה תפקידם של האחים והאחיות בסיפור הזה. האם הקשר עם אח או אחות יכול להיות משאב שמשנה את התמונה?
החוקרים פנו למתבגרים מאוחרים בפולין, בעיקר סטודנטים, שמילאו שאלון מקוון אנונימי. השאלון בדק בדיעבד את חוויית הפרנטיפיקציה ואת היתרונות שהם רואים בה, את איכות היחסים עם האחים (קרבה, תקשורת ויריבות) ואת הערכתם העצמית. הנתונים נותחו בעזרת מודל סטטיסטי שבוחן כיצד המשתנים האלה קשורים זה בזה. התוצאה היא מבט מעניין על המשפחה כמערכת, שבה האחים אינם רק רקע אלא שחקנים של ממש.
