מה קורה לאישה שגדלה בקהילה שמרנית ומסורתית, רוכשת השכלה אקדמית, ואז יוצאת לעבוד במקום שבו רוב העובדים והמנהלים שייכים לקבוצה אחרת לגמרי? ברוב המחקרים בתחום נבחנים המחסומים שניצבים בפני נשים כאלה. כאן מתבקשת נקודת מבט שונה: מה דווקא עוזר להן לשמור על בריאותן ועל רווחתן בעבודה, כפי שהן עצמן חוות זאת?
המאמר מתמקד בשתי קבוצות בישראל שגדלות במהירות ושעדיין משולבות בשוק העבודה באופן חלקי: נשים חרדיות ונשים בדואיות בעלות תארים אקדמיים. זהו מחקר השוואתי ראשון מסוגו. החוקרים מחברים בין שני כלים מושגיים, האחד עוסק באקלים של גיוון בארגון, והשני בתאוריה הסלוטוגנית, שמסבירה מה גורם לאנשים להרגיש שהעולם מובן, ניתן להתמודדות ובעל משמעות.
כדי לבדוק את השאלה אם וכיצד אקלים מגוון במקום העבודה תומך בבריאותן התעסוקתית של הנשים, נערכו חמש קבוצות מיקוד עם 16 נשים בגילאי 20 עד 56, שתיים של חרדיות בירושלים ושלוש של בדואיות בבאר שבע. הן עובדות בחשבונאות, הוראה, הנדסת מחשבים, שלטון מקומי ועוד, בסקטור הציבורי והפרטי. הדיבורים הוקלטו ותומללו, ונותחו בניתוח תמטי נרטיבי-פנומנולוגי. הסיפורים שלהן על ימי צום, על לקוחות שמעדיפים עורך דין אחר ועל מנהלים שמחכים לאחר שעות העבודה מציעים הצצה נדירה אל המפגש בין קהילה לארגון, ואל מה שנדרש כדי שהמפגש הזה יעבוד.
