בחברה החרדית בישראל לימוד הגמרא נחשב לחוויה הדתית הגבוהה ביותר שאדם יכול לחוות, שער למפגש עם האל ולשותפות בשרשרת הדורות. ומן השער הזה מרבית הנשים פשוט אינן נכנסות. מערכת החינוך של הקבוצה אינה מלמדת אותן תורה, וממילא גם תפקידי הפסיקה והשפיטה, שלימוד תורה הוא תנאי להם, נשארים מחוץ לתחום. השאלה שמעוררת הפרקטיקה הזאת אינה רק מה מצדיק אותה בעיני הקהילה עצמה, אלא גם כיצד אפשר בכלל לשפוט אותה מבחוץ.
כאן נפגשות שתי שאלות שבדרך כלל נשאלות בנפרד. האחת היא שאלת ההבנה: האם אדם שגדל בתרבות אחת מסוגל להבין פרקטיקה של תרבות אחרת במונחיה הפנימיים, ומה בדיוק נאבד בדרך. השנייה היא שאלת ההערכה: אם כל אמות המידה שלנו מכוננות תרבותית, האם נותר בידינו משהו שאינו רלטיביזם. הדיון מצליב בין מסורת הפסיקה ההלכתית בעניין תלמוד תורה לנשים, מן הגמרא ועד הרמב"ם ועד הפוסקים שצמצמו את האיסור, ובין ההצדקות שדוברים חרדים מעמידים לפרקטיקה בימינו, ובכללן הסכם יששכר וזבולון וחלוקת העבודה בין לימוד תורה ובין גידול הילדים. מולן מועמדים שני אדנים של מושג השוויון הליברלי, כבוד האדם ושגשוג אנושי, וכן דוקטרינת זכויות האדם. מן הצד האחר נבחנים גם הנתונים על נשים חרדיות שיוצאות לעבודה, ניגשות לבחינות בגרות ולומדות תורה ביוזמות מקומיות, והשינויים שהפמיניזם הדתי חולל בציונות הדתית.
