מילה אחת בסוציולוגיה כמעט הפכה לגידוף: "פונקציונליזם". סוציולוגים רבים נמנעים ממנה, ובכל זאת ברקע של מחקרים לא מעטים מסתתר טיעון שאומר שמשהו קיים או פועל כפי שהוא פועל בגלל מה שהוא עושה. מוסדות, טקסים, נורמות וארגונים מתוארים כמי ש"משרתים" מטרה, "פותרים" בעיה או "מתפקדים" בדרך מסוימת, ואיש אינו מסביר במדויק מה הכוונה במילים האלה. השאלה שמעסיקה את המחברים היא פשוטה למראה: מה בעצם אנחנו אומרים כשאנחנו מייחסים פונקציה לדבר מה, והאם אפשר לעשות זאת באופן מסודר ושקוף, בלי לגרור איתנו את כל מטענה של התיאוריות הישנות על החברה כעל גוף חי?
כדי לבדוק זאת הם פונים אל הפילוסופיה של הביולוגיה והמדעים, ושואלים מושגים משם: הבחנה בין שאלות על הסיבה שדבר קיים לבין שאלות על האופן שבו הוא פועל. הם עוברים על כתביהם של הוגי הסוציולוגיה הקלאסית והמודרנית, מדורקהיים ועד מרטון ואלסטר, ומנסים לברר מה עלה בגורל המסורת הזאת. מהקריאה הזאת הם בונים מפת דרכים, אשר ממיינת את סוגי הטיעון הפונקציונליסטי לפי השאלה שהם עונים עליה, ומדגימים אותה בעזרת מקרים מחקריים מתחומים רחוקים זה מזה: מארגונים וטכנולוגיה ועד טקסים, זהות וחיקוי חברתי.
למה זה חשוב? כי השפה שבה אנו מדברים על מטרות ותפקידים מעצבת את השאלות שאנו שואלים ואת סוג הראיות שאנו מחפשים. ההבנה של איך מוסדות נוצרים, איך ארגונים מתנהלים ואיך אנשים פועלים תלויה במידה רבה בבהירות של המילים האלה.
