תוכניות חינוך בכלא נחשבות לאחד הכלים המרכזיים בניסיון להחזיר אסירים לחיים נורמטיביים, אבל האם הן עוזרות לכולם באותה מידה? הספרות הקרימינולוגית כבר לימדה אותנו שבתוכניות טיפוליות המבוססות על גישה קוגניטיבית־התנהגותית, דווקא אסירים עם עבר פלילי כבד נהנים מהתועלת הגדולה ביותר. אבל מה קורה כשמדובר בתוכניות חינוך רגילות, כאלה שמעניקות תעודות השכלה בלי שום מרכיב טיפולי? האם אסיר שכבר צבר מאסרים רבים מפיק מהן אותה תועלת כמו אסיר שנכנס לכלא בפעם הראשונה בחייו, או שדווקא כאן ההיסטוריה הפלילית משחקת תפקיד הפוך מהצפוי?
כדי לענות על השאלה נבחנו נתונים על מאות אסירים שהשתתפו בארבע תוכניות חינוך שונות בבתי הסוהר בישראל, החל מהשלמת שש שנות לימוד ועד שתים עשרה שנות לימוד, תוך השוואה סטטיסטית מדוקדקת בין מי שהשתתף בתוכנית לבין מי שלא, ובחינה של האופן שבו העבר הפלילי של כל אסיר עיצב את מידת ההשפעה של התוכנית עליו. התוצאות חושפות תמונה מורכבת ומפתיעה על מי באמת מרוויח מחינוך בכלא, ומעלות שאלות לא פשוטות על האופן שבו כדאי לשבץ אסירים לתוכניות השיקום המתאימות להם.
מטרת המחקר הנוכחי היא לבחון אם לארבע תוכניות החינוך הפועלות בשירות בתי הסוהר אותה השפעה על שיעור המועדות בקרב אסירים בעלי היסטוריה פלילית ועל זה שבקרב אסירים ללא היסטוריה פלילית.
