מאמנים נמצאים כל יום בקרבת מגע עם ספורטאים, לפני אימונים, אחרי הפסדים, ברגעים של לחץ ושל משבר. אבל כשמדובר בבריאות הנפש, רבים מהם פשוט לא יודעים מה מותר, מה נכון ומה עלול לגרום נזק בלי כוונה. האם על מאמן לשאול ספורטאי איך הוא מרגיש? מה עליו לומר כשמישהו חושף קושי נפשי? ומה בכלל הגבול בין תמיכה לגיטימית לבין חריגה מהתפקיד?
השאלה שעומדת בבסיס הבדיקה היא פשוטה יותר משנדמה, אך איש לא ענה עליה עד כה בצורה מסודרת: אילו התנהגויות ספציפיות ומעשיות מצופה שמאמנים יאמצו כדי לתמוך בבריאות הנפשית של הספורטאים שלהם, לאורך כל שלבי המניעה, מהיווצרות תרבות קבוצתית בריאה ועד תמיכה בספורטאי שכבר נמצא בטיפול.
כדי להגיע לתשובה נערכה סקירה מקיפה של הספרות המקצועית והמדעית הקיימת בנושא, ולצדה תהליך שיטתי של גיבוש הסכמה בקרב קבוצת מומחים, שכללה מאמנים, ספורטאים, אנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש ואנשי חינוך. המומחים התבקשו לדרג רשימה ארוכה של התנהגויות אפשריות על פי מידת התועלת שלהן, ההתאמה שלהן לתפקיד המאמן וגם, ואולי בעיקר, עד כמה שהן בכלל ישימות במציאות של הספורט התחרותי.
מה בדיוק עלה מההצבעות, אילו התנהגויות זכו להסכמה רחבה ואילו עוררו מחלוקת דווקא בשאלת הישימות, זה כבר משהו שכדאי להיכנס אליו לעומק. למאמני ספורט יש פוטנציאל לתמוך בבריאות הנפש של ספורטאים, אך רבים מהם נמנעים מלעסוק בנושא מחשש להזיק במקום לעזור. מחקר זה נועד לסקור ספרות קיימת על תפקידם של מאמני ספורט בקידום של בריאות הנפש, ולצייר מסגרת מוסכמת של התנהגויות מועילות, הולמות ואפשריות של מאמנים. הסקירה נעשתה במתודולוגיית דלפי עם חקירה נרטיבית ושלב הערכה.
