ילדים ובני נוער מבלים שעות רבות מדי שבוע במשחקי מחשב, וחלק גדול מהמשחקים הפופולריים ביותר ביניהם רווי בתכני אלימות גרפית. בשונה מהטלוויזיה, כאן הילד אינו רק צופה פסיבי אלא שחקן פעיל שנדרש להפעיל אלימות בעצמו כדי להתקדם ולנצח, מה שמעורר שאלה מטרידה: האם ההתנסות האינטראקטיבית הזו משפיעה על ההתנהגות, התפיסה והרגשות של הילד בעולם האמיתי בצורה שונה ועוצמתית יותר מחשיפה פסיבית לאלימות מדיה מסוגים אחרים?
המאמר יוצא לבחון את השאלה הזו דרך סקירה שיטתית של הספרות המחקרית הקיימת, תוך שילוב שני תחומי ידע משלימים: מחקרים על דפוסי המשחק של ילדים ובני נוער במחשב, לצד גוף המחקר הרחב שנצבר במשך שנים על השפעת אלימות טלוויזיונית על צופים צעירים. לצורך כך נבחנים גם ארבעה מודלים תאורטיים מרכזיים מעולם הפסיכולוגיה, המנסים להסביר כיצד עלולה להיווצר למידה של דפוסי תוקפנות מתוך משחק חזרתי במשחקים אלימים, כל אחד מזווית שונה של תהליכי הלמידה וההפנמה.
לצד השאלה התיאורטית, המאמר מתעניין גם בשאלות מעשיות ביותר, הנוגעות למידת המעורבות וההבנה של הורים, למצב הרגולציה בישראל בהשוואה לעולם, ולתפקידה האפשרי של מערכת החינוך בהתמודדות עם התופעה. עד כמה משמעותית ההשפעה הזו בפועל, ואילו ילדים רגישים לה יותר מאחרים, אלו שאלות שהתשובות עליהן עדיין מתפתחות ומורכבות למדי.
