מה צריך מורה כדי שיוכל ללמד תלמיד מחונן בצורה שתאפשר לו לפרוח? ברוב העולם, מסתבר, התשובה עדיין לא ברורה מספיק. רוב המורים שמלמדים תלמידים מחוננים קיבלו הכשרה כללית בלבד, בלי כלים ייחודיים להתמודד עם צרכים קוגניטיביים ורגשיים מיוחדים, עם תת-הישגיות, עם פרפקציוניזם או עם קשיים חברתיים האופייניים לאוכלוסייה הזו. השאלה שמעניינת את המאמר היא כיצד מדינות שונות בעולם מתמודדות עם הפער הזה, אילו מודלים של הכשרת מורים למחוננים פותחו בפועל, ומה אפשר ללמוד מהשוואה ביניהם.
המאמר מציג תמונת מצב בין־לאומית מקיפה, המבוססת על כלי החינוך המשווה, תוך הישענות על ניתוח תוכניות הכשרה בארצות הברית (על פני 46 מדינות), באירופה, באוסטרליה ובישראל. הכותבים בוחנים כיצד התפתחה בכל מקום ההכרה בצורך בהכשרה ייעודית, אילו גופים מקצועיים כמו NAGC ו-ECHA עיצבו את סטנדרטי ההכשרה, ואילו הבדלים קיימים במבנה התוכניות, במיקומן האקדמי, בהיקף השעות ובדגשים בין תיאוריה למעשה.
בתוך כך מוצגים חמישה שלבים אופייניים שמדינות עוברות בדרך לגיבוש מדיניות הכשרה למורי מחוננים, וכן שאלה מתמדת בנוגע לאיזון הנכון בין אחידות גלובלית לבין התאמה תרבותית מקומית. האם יש מודל אחד שמתאים לכולם, ומה קורה כשמנסים להעתיק שיטה שהצליחה במקום אחד למקום אחר? אלו שאלות שהמאמר מזמין לחשוב עליהן מחדש.
