עולם העבודה הפוסט-קורונה הוא דיגיטלי יותר מאי פעם, וזה משמעו שגם הצד האפל של יחסי העבודה עבר לזירה המקוונת. בריונות מקוונת במקום העבודה, כזו המתבצעת דרך מיילים, הודעות ופלטפורמות דיגיטליות, נחשבת מסוכנת אף יותר מבריונות "רגילה" בשל האנונימיות, היעדר הגבולות והפוטנציאל להתפשטות מהירה ובלתי הפיכה. עד כה המחקר בתחום התמקד בעיקר בתיאור התופעה ובפגיעה בקורבנות, אך נותרה שאלה פתוחה וחשובה: מה בעצם דוחף עובדים לפגוע באחרים באמצעים דיגיטליים? האם יש משהו באופי הארגון עצמו שמזין התנהגות כזו?
מאמר זה בוחן את התשובה מזווית מקורית: הוא מתמקד באקלים הפוליטי הארגוני, כלומר בתחושה המשותפת לעובדים כי הארגון מתנהל על בסיס אינטרסים אישיים ולא על פי כללים הוגנים, ובודק כיצד תחושה זו מתורגמת להתנהגות פוגענית ברשת. המחקר בוחן מנגנון פסיכולוגי מפתח שעשוי להסביר את הקשר הזה, וכן שואל אם תכונת אישיות מסוימת, הקשורה להתנהגות שונה ברשת מזו הננקטת פנים אל פנים, מחדדת את התופעה.
כדי לבחון את השאלות הללו, נאסף מידע מ-416 עובדי צווארון לבן בשלושים ארגונים בסקטור השירותים בפקיסטן, בשלושה שלבים נפרדים על פני מספר חודשים, ונותח באמצעות מודלים סטטיסטיים מתקדמים מרובי רמות המאפשרים להפריד בין תופעות ברמת הפרט לתופעות ברמת הארגון. הממצאים חושפים תמונה מורכבת על האופן שבו תחושת עוול ארגונית עוברת "תרגום" להתנהגות פוגענית כלפי עמיתים דווקא בעולם הדיגיטלי.
