החברה החרדית בישראל מורכבת משתי קבוצות אתניות מרכזיות, אשכנזים ומזרחים, אך בעוד שהחרדיות האשכנזית נחקרה לעומק, החרדיות המזרחית נותרה לרוב בצל, נתפסת כגרסה מקומית או פחות "אותנטית" של החברה החרדית הכוללת. האם מדובר באמת בהעתק חיוור, או שמא בתופעה חברתית עצמאית בעלת דינמיקה משלה, הנעה בין קטבים מנוגדים לכאורה: פתיחות כלפי הציבור המסורתי הרחב מצד אחד, ובידול אתני נוקשה כלפי פנים מצד שני?
המאמר יוצא לחקור את השאלה הזו דרך שלוש זירות מפגש מרכזיות שבהן נבחנת ומתעצבת החרדיות המזרחית: המפגש היומיומי עם דתיות לא-חרדית במשפחה, בבתי הכנסת ובשכונות המגורים; יחסי הכוח הפנימיים מול החברה החרדית האשכנזית; והזירה הפוליטית-ממלכתית, הבאה לידי ביטוי בבירור בדמותה של תנועת ש"ס ובמוסד "הראשון לציון". לצורך כך משרטט המאמר את התהוותה ההיסטורית של החברה החרדית-מזרחית מארבע שכבות מכוננות שונות, ובוחן דמויות רבניות, אירועים ופרשות מכוננות כמו פרשת בית הספר בעמנואל, לצד תהליכים רחבים יותר כמו החזרה בתשובה והתפתחות חסידות ברסלב בקרב מזרחים.
לאורך הדרך עולה שאלה מרתקת לא פחות: כיצד מצליחה קבוצה חברתית להחזיק בו זמנית באידיאולוגיה תובענית ונוקשה, ועדיין לשמר זהות אנושית וגמישה, שאינה דורשת הכרעה חד-משמעית מהמצטרפים אליה? המאמר מזמין לעיין מקרוב במתח הזה, ובשאלה מה הוא מלמד על עתידה הפוליטי והחברתי של החרדיות המזרחית בישראל.
