מה קורה כשלשתי קבוצות דתיות החולקות מקורות ואמונה משותפת יש נרטיבים היסטוריים וסיפורי זהות מנוגדים לחלוטין? החברה החרדית והחברה הדתית־לאומית בישראל, שתי הקהילות האורתודוקסיות הגדולות והמשפיעות ביותר במדינה, חיות זו לצד זו כבר עשרות שנים, אך מחזיקות בפרשנויות שונות מהקצה אל הקצה לאותם אירועים היסטוריים, לאותן דמויות מנהיגות ולתפקידה הראוי של הדת בחיים הציבוריים. המתח בין הקבוצות אינו רק תיאורטי, הוא מתפרץ שוב ושוב סביב סוגיות בוערות כמו גיוס לצבא, יחס למדינה ולמוסדותיה, והשתלבות במרחב הציבורי, ומחריף בעתות משבר לאומי כמו מלחמת חרבות ברזל.
המאמר בוחן כיצד חברי כל אחת מהקבוצות מספרים את הסיפור הקולקטיבי של קהילתם, כיצד הם תופסים את הנרטיב של הקבוצה השנייה, ואיזו השפעה יש לכך על עיצוב זהותם ואורח חייהם. בהתבסס על התיאוריה של הזהות החברתית ועל מחקר הנרטיבים הקולקטיביים, נבחנת השאלה כיצד קרבה תרבותית ודתית מתקיימת לצד ריחוק אידיאולוגי עמוק, ומה משמר את המתח הזה לאורך זמן.
כדי לענות על כך, נערך מחקר איכותני מקיף המבוסס על 11 קבוצות מיקוד ו-128 משתתפים מכלל הזרמים בשתי החברות, בשתי נקודות זמן שונות, לפני ואחרי מלחמת חרבות ברזל. הממצאים חושפים דפוס יחסים מורכב ומפתיע, המאתגר את ההבנה הרווחת של יחסים בין קבוצות דתיות בעלות שורשים משותפים.
