שיתוק מוחין הוא הליקוי המוטורי הנפוץ ביותר בילדות, אך במשך שנים רבות נחשב ל"מוגבלות בלתי נראית" שאובחנה באיחור רב, לעיתים רק בגיל שנה וחצי ואף יותר. איחור זה מונע ממשפחות ומטפלים לנצל את חלון הזמן הקריטי של הפלסטיות המוחית בשנות החיים הראשונות, שבו התערבות מוקדמת יכולה לשנות משמעותית את מסלול ההתפתחות של התינוק. בעולם קיימים כלים מבוססי ראיות כמו הערכת תנועות כלליות (GMA) ובדיקה נוירולוגית מובנית לתינוקות (HINE), שיכולים לאתר סימני שיתוק מוחין חודשים רבים לפני שהאבחנה הקלינית המסורתית מתגלה, אך שילובם בפועל בשגרת הטיפול הקליני מתגלה כמאתגר, ומעורר שאלות לגבי הדרך הטובה ביותר להטמיע אותם באופן שיטתי ובר קיימא.
כיצד אפשר להעביר מרכז רפואי גדול, שבו לא היה כלל תהליך סדור לאיתור שיתוק מוחין, למצב שבו מרבית התינוקות בסיכון גבוה נבדקים באופן שיטתי וסמוך ללידה? מאמר זה מתאר יוזמת שיפור איכות שנפרשה על פני כשנתיים במרכז רפואי אקדמי גדול הכולל יחידת טיפול נמרץ ילודים ומרפאת מעקב לתינוקות בסיכון גבוה. הצוות הכשיר את אנשי הצוות הקליני בשימוש בכלי הסינון, שינה את מבנה ביקורי המעקב, ובנה תהליכי עבודה ותשתיות מובנות ללכידת ולתיעוד ממצאים. באמצעות מדדי תהליך, תרשימי בקרה סטטיסטיים ומעקב אחר גיל האבחון החציוני, נבחנה מידת ההצלחה של המהלך ביצירת שינוי אמיתי ומתמשך בדרך שבה מתגלה שיתוק מוחין בקרב אוכלוסיית תינוקות עירונית בעלת סיכון גבוה.
