"נזילות" הוא אחד המושגים הנפוצים ביותר בתיאוריה הביקורתית העכשווית, ובפרט בחקר המגדר והקוויריות. זהויות, מיניות וגופים מתוארים לעיתים קרובות כ"נזילים ומקריים", בניגוד למה שנחשב יציב וקבוע, וההנחה הסמויה היא שהנזילות כמעט תמיד חתרנית ופרוגרסיבית, בעוד הקביעות משויכת לשמרנות ולנורמטיביות. אבל האם ההנחה הזו באמת מוצדקת? מה קורה כשבוחנים אותה לעומק, לא רק כמטאפורה נוחה אלא כמושג פילוסופי וכחומריות מגולמת ממשית?
בד בבד, השנים האחרונות מבשרות על עלייתו של "המטריאליזם החדש" בתיאוריה הפמיניסטית, זרם שמצהיר על כוונה לתקן הזנחה מדומה של החומר לטובת עיסוק מופרז בשפה ובשיח. אך האם ההזנחה הזו אכן התקיימה, או שמדובר בשכחה סלקטיבית של מסורת פמיניסטית עשירה שכבר עסקה בשאלת החומר שנים רבות קודם לכן?
המאמר יוצא למסע אל שורשי הדיון הזה, וחוזר לכתביה של לוס איריגארי על מכניקת הנוזלים, כדי לבחון כיצד היא תפסה את הנזילות כאמצעי לחשיפת האופן שבו הנשיות מוחרגת מהסדר הסימבולי השלטן, אך גם כזירה שבה נחקק מלכתחילה ההשתקה של נשים. מכאן נפרש דיון בין קולות פמיניסטיים שונים, מהמאה העשרים ועד ימינו, שמתמודדים עם השאלה אם ניתן להצמיד לנזילות ערך חתרני קבוע, ואיך יש להבין את הקשר בין הגוף, השפה והחומר בעידן של שינויים ביוטכנולוגיים חדשים.
