מה קורה לאדם אחרי מותו, כשהקהילה שלו מחליטה שחייו לא ראויים לכבוד? עונש "קבורת חמור" לקוח מנבואת ירמיהו על המלך יהויקים, ומתגלה בשורה ארוכה של מקורות רבניים מן המאה השתים־עשרה ואילך: איומים, חרמות ותקנות שמבטיחים לעבריין קבורה מבזה. התופעה מעוררת תהייה, משום שהיא מתנגשת עם ערך כבוד הבריות, שהוא יסוד בעולמה של ההלכה, ובכל זאת כמעט איננה נזכרת במקורות ההלכה המרכזיים.
המאמר שואל מניין בא העונש הזה, מדוע נעדר מן הספרות ההלכתית הקנונית, ומה בעצם הוא נועד להשיג: האם הרתעה של החי באמצעות האיום, או גמול וכפרה אחרי המוות. שאלה נוספת היא איך אפשר ליישב בין עונשי ביזוי לבין הצו לכבד כל אדם שנברא בצלם.
כדי לברר זאת נבחנת התופעה לאורך הדורות. המחבר מתחיל במעמדה האוניברסלי של קבורת המת בתרבויות שונות, עובר לתלמוד, לגאונים ולראשונים, ומשם מתקדם אל מקורות לא קנוניים מן העת החדשה: פסקי דין, תקנות קהילה, חרמות, שטרות וזיכרונות. בדרך עולים סיפורים מפתיעים, למשל על אדם בלונדון שהאיום הניע אותו לפעולה יוצאת דופן, ועל נוהגים שונים בקהילות אשכנז, ספרד, טורקיה ומרוקו. המאמר גם בוחן קולות מתנגדים ושואל מה אפשר ללמוד מהם על היחס בין כבוד האדם לבין ענישה בחברה מסורתית.
