מדברים היום על הטיה גזעית סמויה, על הערכה עצמית סמויה ואפילו על נטיות אובדניות סמויות. עמדות כאלה אינן נגישות להתבוננות פנימית, פועלות אוטומטית ולעיתים סותרות את מה שאנחנו מצהירים עליו בכנות. הרעיון הזה הפך לאחת התגליות הבולטות של הפסיכולוגיה העכשווית, והוא משפיע על דיונים בנושא אחריות מוסרית, ידיעה עצמית ומדיניות חברתית. אבל האם יש בעולם משהו שאליו המונח "עמדה סמויה" באמת מתייחס, או שמא מדובר בבנייה תיאורטית נוחה?
שאלה זו נדחקה לשוליים. פילוסופים התמקדו במה שנובע מקיומן של העמדות ופחות בשאלה אם הן קיימות, ואפילו פסיכולוגים מובילים הטילו ספק בכך. המאמר מבקש לברר זאת בכלים של הפילוסופיה של המדע. הוא בוחן מדוע הטיעונים הקלאסיים בוויכוח על ריאליזם כלפי אמונות ורצונות אינם מתאימים לכאן, ומאמץ במקומם גישה הקרויה ריאליזם של ישויות, שמעמידה במרכז את הפרקטיקה הניסויית של המדענים. הגישה מציעה קריטריונים מוגדרים של יכולת שינוי, אי-יתירות וחוסן, ומחברי המאמר מפעילים אותם על שיטות המדידה העקיפות של התחום, ובראשן מבחן האסוציאציה הסמויה. הם משווים בין החומר האמפירי הקיים לבין דוגמאות מהפיזיקה, כמו חומר אפל ובוזון היגס.
הבחינה נוגעת גם בשאלה מעשית: האם מוצדק לדרוש מאנשים לשנות עמדות, ואם כן, באילו תנאים.
