מלחמת ששת הימים לא רק שינתה את המפה הגאופוליטית של ישראל, היא גם חלחלה לעולם התרבותי שיועד לילדים, ובמיוחד לספרות הילדים שנכתבה בעברית באותן שנים. מחקרים קודמים בנושא התמקדו בעיקר בהיבטים המיליטריסטיים והמדמוניזים שבה, אך מה עם הפן האחר, האופטימי והנוסטלגי, שהתגלה בספרים רבים מאותה תקופה?
מאמר זה בוחן כיצד ספרות הילדים הישראלית שראתה אור בין השנים 1967 ל-1987 ייצגה את היחסים בין יהודים לערבים, מעבר לדיכוטומיה הפשוטה של מלחמה מול שלום. השאלה המרכזית שמעניינת את המחברת היא כיצד ובאיזו צורה עלו בספרים הללו נושאים כמו כיסופים לימי דו-קיום שהיו קיימים לפני 1948, חידוש חברויות יהודיות-ערביות ישנות, ותפקידה הסימבולי של ירושלים המאוחדת ככלי להבנת הסכסוך ופתרונו.
לצורך כך נותחו 53 ספרי ילדים שנכתבו בידי סופרים יהודים-ישראלים ויועדו לילדים חילוניים בגילי 6 עד 12, באמצעות שיטת קידוד המאתרת תמות חוזרות. הניתוח נשען על מושגים מתחום הפסיכולוגיה החברתית של יחסים בין-קבוצתיים, ובראשם היפותזת המגע המוכרת, הבוחנת כיצד סוגי מגע שונים בין קבוצות עשויים להפחית או להעמיק עוינות ביניהן. מה מגלה בחינה כזו על האופן שבו החברה הישראלית דמיינה, קיוותה ופחדה מהעתיד המשותף עם שכניה הערבים?
