טכנולוגיית הבלוקצ'יין מוצגת שנים רבות כפריצת דרך שעתידה לשנות את פני העולם העסקי, בזכות יתרונות כמו שקיפות, אי-שינוי הנתונים וביטול הצורך במתווכים. ואולם, חרף ההבטחות הגדולות וההשקעות ההולכות וגדלות, ארגונים רבים עדיין מתקשים לאמץ את הטכנולוגיה בפועל, בין השאר בשל מגבלות מדרגיות, מורכבות אינטגרציה עם מערכות קיימות וחוסר ודאות רגולטורית. מחקרים קודמים בחנו את הנושא בהקשרים ספציפיים, כמו שרשראות אספקה הומניטריות או תעשיית העור, אך לא הצליחו לגבש תמונה כוללת ומאומתת של הגורמים המשפיעים על החלטות אימוץ.
המאמר מבקש לגשר על הפער הזה ולזהות מהם הגורמים המרכזיים, המעודדים והמעכבים, המשפיעים על אימוץ בלוקצ'יין בארגונים עסקיים. כדי לענות על השאלה, המחברים ביצעו סקירת ספרות שיטתית שהובילה לפיתוח מסגרת מורחבת המבוססת על מודל ה-TOE המסורתי, ולאחר מכן קיימו מחקר דלפי תלת-שלבי עם פאנל של ארבעה עשר מומחים מהתעשייה והאקדמיה משלוש יבשות שונות. תהליך זה כלל ראיונות, סינון וניקוד שיטתי של גורמים והמלצות, במטרה להגיע לקונצנזוס רחב.
כיצד בדיוק משפיעים גורמים טכנולוגיים, ארגוניים, סביבתיים, גורמי שרשרת אספקה וגורמי משתמש על תהליך האימוץ? ואילו כלים מעשיים יכולים ארגונים, קובעי מדיניות וספקי טכנולוגיה להפעיל כדי להתמודד עם החסמים הללו? התשובות מתגלות במאמר המלא.
