כפר נוער לנוער קצה, קבוצה טיפולית שנפגשת אחת לשבוע, ושני מנחים שיושבים בחדר יחד: מדריך שמלווה את הנערים מדי יום, כמעט כהורה, ועובד סוציאלי מהמערך הטיפולי. שניהם אמורים להחזיק יחד את אותה קבוצה, אבל הם באים מעולמות מקצועיים שונים, עם שפה, תפקיד ותפיסה שונים של מה שקורה בין הנערים. מה קורה כשהמפגש הזה הוא מראש לא שווה, ואיך הוא משפיע על הנערים שמתבוננים בשני המבוגרים האלה ובקשר ביניהם?
המאמר בוחן את החוויה של מנחים בצמדים כאלה, ושואל אילו מתחים עולים בהנחיה בקו של איש חינוך ועובד סוציאלי, וכיצד אפשר להעמיק את יחסי העבודה ביניהם כך שיהפכו למשאב עבור הקבוצה ולא למקור לפיצול ולמאבקי כוח. הנושא חשוב במיוחד משום שהנחיה משותפת בין פרופסיות שונות נפוצה במסגרות טיפוליות וחינוכיות, בעוד שהספרות עליה עדיין מועטה.
החוקרות, שהנחו בעבר קבוצות כאלה ועובדות בארגון עצמו, ראיינו בראיונות חצי מובנים שישה אנשי סגל משלושה צמדי הנחיה בשלבים שונים של עבודה משותפת, שלושה אנשי חינוך ושלושה עובדים סוציאליים. הם התבקשו לתאר בחופשיות את חוויית ההנחיה בזוג, ואף להציע מטאפורה שמתארת אותה. מתוך הדברים נבנית תמונה אנושית ומורכבת של עבודה משותפת, על הדלת שנפתחת או נשארת סגורה, על מי מארח ומי אורח, ועל מה שנדרש כדי שאותם שני מבוגרים יהפכו באמת לצוות.






