מה קורה כשאדם שעבר התעללות מינית מספר לעצמו, שוב ושוב, שהוא אשם, חסר ערך וחסר אונים? סיפור כזה, שמלווה את הנפגע שנים אחרי האירוע, מעצב את האופן שבו הוא רואה את עצמו, את הסביבה ואת העתיד. הדרך שבה אנשים מסבירים לעצמם דברים רעים שקרו להם, אם הם רואים בהם משהו קבוע וכולל או משהו חולף וממוקד, קשורה קשר הדוק לדיכאון, לחרדה ולתחושת חוסר הכוח.
המאמר מציב שאלה מסקרנת: האם אפשר לשלב את מושג האופטימיות, כפי שהוא מוגדר בחקר סגנונות ההסבר, בתוך הטיפול הנרטיבי, גישה שרואה בבעיה משהו שנמצא מחוץ לאדם ומעודדת אותו לכתוב מחדש את סיפור חייו? הנחת היסוד היא ששני העולמות האלה, שבדרך כלל אינם נפגשים, עשויים להשלים זה את זה.
המאמר הוא עבודה תיאורטית. הוא מחבר בין הספרות על השלכות ההתעללות המינית, על עקרונות הטיפול הנרטיבי ועל תיאוריית סגנונות ההסבר, ומציע מסגרת מעשית לעבודה קלינית. בין היתר הוא מציג שאלות לדוגמה שמטפלים יכולים לשאול, ודן גם בגבולות הגישה ובמצבים שבהם היא אינה מתאימה. למי שעוסק בטיפול, בעבודה סוציאלית או בפסיכולוגיה, זו הצצה לדרך חדשה לחשוב על התמודדות עם טראומה.
