מאמר זה מכיל תיאור של פרוייקט חונכות עם משפחת יפה ברוכת הילדים מנקודת מבטה של החונכת הצעירה שלהם, אורה נמיר, שלימים הפכה לעובדת סוציאלית. הסיפור מובא כאן עם הערותיה של נמיר בפרספקטיבה של עשרים וחמש שניים אחרי. היא מתייחסת לנחיצותו של דיאלוג ולנחיצותה של הבנה של העובדים הסוציאליים כלפי תסכוליהם התנגדויותיהם וכאביהם של המלווים.
כמה ילדים גדלים במשפחה מרובת ילדים, בעוני קיצוני ובהזנחה שנראית בלתי אפשרית לתיקון, ובכל זאת מוצאים דרך החוצה? זו הייתה השאלה שעמדה מאחורי פרויקט ניסיוני שהופעל בירושלים בשנות השבעים, כשבמקום להוציא ילדים ממשפחות במצוקה קיצונית לפנימיות, הוחלט לשלוח אליהן חונכים שילוו אותן שעות ארוכות, יום אחר יום. מה קורה כשצעירה בתחילת שנות העשרים שלה, בלי שום הכשרה מקצועית, נכנסת לבית עם שלושה עשר ילדים, מקרר ריק ותנאים שקשה לתאר במילים, ומתחייבת להגיע אליו חמישה ימים בשבוע במשך שנים? איך נוצר אמון במקום שבו כל מבוגר שהופיע עד כה נעלם בסופו של דבר, ומה קורה כשהאמון הזה מתערער שוב ושוב במהלך משברים, אלימות והתפרצויות שאי אפשר להסביר? התיאור מתעד מבפנים תהליך ליווי אינטנסיבי ומורכב שנמשך שנים, כולל רגעים של קרבה בלתי צפויה וגם רגעים של תסכול וחוסר אונים, ומצורפות אליו גם הערות מאוחרות שנכתבו כעשרים וחמש שנים אחר כך, לאחר שמי שליוותה את המשפחה הפכה בעצמה לעובדת סוציאלית ובחנה מחדש, בעיניים מקצועיות, את מה שעברה כשעדיין לא הייתה כזאת.
