לימודי סיעוד דורשים מהסטודנטים לנוע כל הזמן בין כיתת הלימוד למחלקה בבית החולים, בין מבחנים לבין מטופלים אמיתיים, ובין ציפיות של מרצים לציפיות של צוות קליני. אין פלא שסטודנטים לסיעוד מדווחים על לחץ גבוה יותר מעמיתיהם בתחומים אחרים, ושהלחץ הזה קשור לשחיקה ולנשירה עוד לפני שנכנסו למקצוע. אבל האם כולם חווים את אותו לחץ באותה עוצמה? ייתכן שמה שמערער סטודנטית אחת כמעט לא מזיז לחבר שיושב לידה, וההבדל טמון באופן שבו כל אחד מהם קולט את העולם, מקבל החלטות ומתנהל מול אנשים.
המחקר שואל אם יש קשר בין העדפות אישיות לבין תפיסת הלחץ של סטודנטים לסיעוד, והאם התמונה משתנה בין מסלולי לימוד שונים. כדי לבדוק זאת, כ-780 סטודנטים משלוש תוכניות סיעוד בצפון טייוואן, ממסלולי תואר ראשון ועד תואר עמית חמש-שנתי, מילאו את הגרסה הסינית של מדד הטיפוסים של מאיירס-בריגס, שממיין אישיות לפי ארבעה ממדים כמו מוחצנות ומופנמות או חשיבה ורגש, וכן שאלון לחץ מקיף שפותח במיוחד עבור אחיות.
השילוב בין שני הכלים מאפשר לבחון איזה טיפוס אישיות נמצא בעומס הגבוה ביותר, אילו ממדים באישיות קשורים ללחץ ואילו לא, והאם תוכנית הלימודים עצמה משנה משהו. מעבר לשאלה התיאורטית, יש כאן גם שאלה מעשית מאוד: האם כדאי לתוכניות הסיעוד להכיר את האישיות של הסטודנטים שלהן כדי לעזור להם להחזיק מעמד, ומה המשמעות של כל זה לגברים המעטים שבוחרים במקצוע שרובו נשים.
