כשחושבים על HIV, רוב האנשים עדיין מדמיינים גברים הומוסקסואלים, בעוד שבפועל כמחצית מהנשאים בעולם הן נשים, ומספרן בישראל מוערך באלפים. אלא שחוויית החיים עם הנגיף מנקודת מבטן הנשית כמעט נעדרת מהשיח הציבורי והאקדמי. מה קורה כשאישה מגלה שהיא נשאית, בחברה ישראלית שמקדשת משפחה, נישואין והולדה, ושבה הזיכרון הקולקטיבי של מותה של עפרה חזה עדיין מטיל צל כבד על כל מי שנושאת את הנגיף? האם ההתקדמות התרופתית העצומה, שהפכה את הנשאות ממחלה קטלנית למצב כרוני שאינו מדביק, חלחלה גם אל התודעה החברתית, או שהסטיגמה משנות השמונים עדיין קובעת את חוקי המשחק?
מאמר זה יוצא לבחון כיצד נשים ישראליות יהודיות, מרקעים דתיים, עדתיים וגילאיים מגוונים, מתמודדות עם גילוי הנשאות ועם השלכותיו על מערכות היחסים הזוגיות, המשפחתיות והחברתיות שלהן. באמצעות ראיונות עומק מובנים למחצה שנערכו עם עשר נשים החיות עם הנגיף, ותוך ניתוח נרטיבי המתייחס אליהן כאל סוכנות פעילות ולא כאל קורבנות פסיביים, מנסה המחקר להאיר פינה חשוכה ומודחקת של החוויה הנשית מול מערכת הבריאות, הסביבה הקרובה והדימוי העצמי. מה מסתירות הנשים, ממי, ולמה? ואיך נראית ההתמודדות היומיומית עם סוד שנושא בחובו מטען כבד של אשמה ובושה?
