חלוקת דיבידנד נראית כאחד הדברים המובנים מאליהם בעולם התאגידים: החברה הרוויחה, בעלי המניות מקבלים את חלקם, וכולם יוצאים מרוצים. אלא שכבר משנות החמישים של המאה העשרים מתחבטים כלכלנים בשאלה שנודעה כחידת הדיבידנד. אם בשוק משוכלל בעל מניות יכול להשיג את אותו סכום בדיוק פשוט על ידי מכירת חלק ממניותיו, ואם הוצאת מזומנים מקופת החברה דווקא מחלישה אותה, מדוע מצביעים בעלי המניות שוב ושוב בעד חלוקה?
לשאלה הזאת יש משקל מעשי כבד כשהיא פוגשת את דיני החברות. כאשר בעל שליטה רוכש חברה ציבורית בכסף שלווה, ואחר כך מחלקת החברה שנרכשה דיבידנדים בהיקפי ענק, עולה החשד שהחלוקה משרתת בעיקר את החזר חובותיו הפרטיים ולא את טובת החברה. בית המשפט העליון נדרש בדיוק לצומת הזה בפרשת ורדניקוב, שעסקה בחלוקות שביצעה בזק לאחר שגרעין השליטה בה נרכש ברכישה ממונפת, וקבע את סטנדרט הביקורת השיפוטית שיחול על החלטות מסוג זה.
הדיון כאן מתנהל בשני מישורים במקביל: קריאה מדוקדקת של פסק הדין ושל הנחות היסוד שבבסיס ההנמקה, לצד סקירה של הפתרונות שהוצעו לאורך השנים לחידת הדיבידנד בספרות הכלכלית ובספרות המשפטית, ובחינה אם הם עומדים במבחן דווקא בנסיבות של חלוקה לאחר רכישה ממונפת. מכאן נגזרת גם שאלת נטל ההוכחה, כלומר על מי מוטל להסביר מדוע חלוקה מסוימת נעשתה לטובת החברה.
