בעשורים האחרונים הפכה הגישה המבוססת על זכויות אדם לפיתוח לכלי מרכזי בשיח הפיתוח הבינלאומי, מתוך הנחה שאי אפשר להשיג פיתוח אמיתי בלי לכבד את זכויותיהם הבסיסיות של האנשים שהפיתוח נועד לשרת. אבל מה קורה כשמדינה מנסה לאמץ גישה כזו על רקע מורשת קולוניאלית, מערכת משפט עמוסה, עוני נרחב ושחיתות מבנית? טנזניה, עם חוקה שנדרשו לה עשרים ושלוש שנות עצמאות עד שהכניסה מגילת זכויות, מציעה מקרה מבחן מרתק לשאלה הזו.
המאמר בוחן האם הגישה המבוססת על זכויות אדם לפיתוח היא בטנזניה בגדר חזון ריק מתוכן או אפשרות מעשית שניתן לקדם. הוא מציג את הבסיס המשפטי והמוסדי לגישה במדינה, את הזיקה בין זכויות אדם לפיתוח כמושג תיאורטי, ואת ההקשר האפריקאי הרחב יותר של המתח ההיסטורי בין השניים. לצורך כך, המחקר מבוסס על סקירה שיטתית של מקורות תיעודיים ועל ניתוח תמטי איכותני שמזהה דפוסים חוזרים בספרות ובמקורות משפטיים ומדיניים.
מה מונע בפועל מיישום מלא של הגישה בטנזניה, ומצד שני אילו מגמות עשויות לפתוח לה דלת? השאלות הללו עומדות בלב הדיון, שמנווט בין ניתוח משפטי חוקתי, מבנים בינלאומיים ואזוריים, ומציאות חברתית כלכלית מורכבת. הקוראים המתעניינים בזכויות אדם, במשפט חוקתי אפריקאי ובמדיניות פיתוח מוזמנים לעקוב אחר הניתוח המפורט המוצג במאמר.
